אנושיות ומודעות בהעברת ביקורת על אחרים

היום קיבלתי תזכורת לנורית אזהרה מה זה חשובה שהזכירה לי מה זה אומר להיות אנושי.

כתבתי משהו,

מהלב,

קצת בוסרי,

קצת לא סגור

אבל מהלב

בשמחה, הצעתי לחברה טובה שתקרא אותו,

הדעה שלה חשובה לי.

היא לא התחברה לזה ואמרה משהו בסגנון של

'זה לא מרגיש מהלב שלך'

ונתנה כמה הערות על מקומות בטקסט שנשמעים

'מזוייפים' לטענתה

מיד ניסיתי להצטדק וולהוכיח

אבל מה שקרה כבר קרה:

הלב שלי התכווץ מהביקורת,

לא בא לי יותר על היצירה הזו

והכפתור שנקרא 'חוסר ערך עצמי' נלחץ.

כל כך בקלות הכפתור הזה נלחץ...

היא הלכה,

ואני נשארתי עם עצמי,

זמן לעצום עיניים

להרגיש

כיווץ בחזה

נשימה קצרה

להיות עם ההאשמה (היא לא מבינה כלום...)

להיות עם חוסר הערך (אז אני לא כותב יותר כלום מהיום... לעד)

עם חוסר האונים (אוף, איך כותבים בכלל?)

פששש

להרגיש

נשימה

אני איתך ילד

מזל... מזל!!! שעברתי בערך 1000 סדנאות וריטריטים בשביל להבין איך להיות במצב כזה. (לפעמים גם שוכח...)

ובכל זאת, אם אני פוקח את העיניים ומסתכל מסביב

לכולנו יש את זה!

גם אם מסתירים

גם אם מכחישים

בונים חומות

הופכים לציניים

לכולם (או לפחות לרובינו המכריע) יש את הילד/ה הזה בפנים שהוא כל כך רגיש

ופגיע

ולא בטוח במה הוא שווה

וכמה הוא אהוב או ראוי לאהבה

כל כך קל 'למעוך' אותנו...

מספיקה מילה אחת ו... בום

הכל חשוף

אז לא פלא שנבנה חומות

ולא נחשוף כלום מעצמנו

ולא נשתף

ולא נרשה לעצמנו לרגע להראות פגיעות...

אז לפני שבכלל נדבר על כלים

ואיך 'להתמודד' וככה

בואו רק נפקח את העיניים

ונראה-

כולנו כאלה

בכולנו יש ילדים קטנים שרק רוצים שיגידו לנו שאנחנו 'אחלה', 'בסדר' 'מדהימים' 'מעולים' 'משהו משהו' 'מתוקים' אמיצים' וכד'...

לרובנו קשה עם ביקורת

מה שאומר, שאנחנו מה זה צריכים להזהר עם הלשון שלנו כשאנחנו באים לדבר,

ברגע אחד היא יכולה 'להרוג' או 'להחיות' משהו מאוד עדין...

בואו נעשה ניסוי,

ליום אחד נפקח את העיניים,

ונראה את כולם סביבנו דרך הפילטר שיודע שמאחורי כל אדם יש חלק שמטיל ספק בערך העצמי שלו

מה זה יאפשר לנו?

נראה ככה לא רק את בני הזוג שלנו,

את השומר בבנק

את נהגת האוטובוס

את האיש ברחוב

את השכנה!

לכולם יש עניין עם הביטחון והערך העצמי

מה זה יעשה לתקשורת שלנו?

לזהירות שלנו?

למרחב שבינינו?

לעוצמה שלנו?

אז אם יש כלי אחד, או הרגל שאני לוקח על עצמי כבר כמה שנים,

שאם יש לי משהו להגיד למישהו שמבקר או מציע משהו,

גם אם זה ממש ממש נכון,

1. אני קודם בודק את הכוונה שלי

'האם זה באמת יועיל לו/ה לקבל את הביקורת הזו?'

או שיש לי משהו אחר להשיג על ידי העברת הביקורת הזו?

אם בכל זאת החלטתי לדבר,

2. אבדוק שהאדם באמת במקום לשמוע את מה שיש לי לומר לו.

אולי הוא בכלל לא רוצה ש'יעירו' לו או יעזרו לו?

ואם לבסוף באמת אני מדבר,

3. אני קודם כל דואג שעל כל דבר אחד 'ביקורתי' שיש לי להגיד אני אומר לפניו לפחות 3 דברים 'מעצימים' שמדגישים את ה'חיובי'.

לדוגמא, החברה הזו (שהיא באמת מדהימה, אל תשפטו אותה בבקשה, ואין כוונה בפוסט הזה לשפוט את ההתנהגות שלה)

הייתה יכולה לומר:

'שי, זה פשוט כל כך מרגש שאתה בכלל כותב ככה'

'הכתיבה שלך פעמים רבות נוגעת בי'

'הקטע הראשון העיר אותי למשהו בעצמי'

ואז... תורה של הביקורת הקדושה:

'ובקטע הזה ספציפית, מרגיש לי שאתה יכול להיות מדוייק יותר...'

ואוו, איזה הבדל זה היה עושה.

יש אנשים שיגידו שזה 'להיות דיפלומט'

או, 'בא לי להיות טיבעי, להגיד מה בראש שלי'.

אז לא,

זה לא להיות דיפלומט

זה נקרא 'להיות בן אדם'.

ואם רוצים להמשיך בדרך הישנה, זה גם בסדר,

אם זה עובד ואתם חשים שאנשים סביבכם רק צומחים מעצם התקשורת איתכם, זה מעולה!

אז לסיכום,

מעטים מאיתנו נפתחים ומועצמים מתוך ביקורת קרה ונוקבת.

תדאגו לעצמכם ולאהובים שלכם על ידי

זהירות יתרה ברגעים שדורשים העברת ביקורת (אפילו הכי קטנה)

חיבוק

אתם כבר בסדר